<h1>הפרדס לרש"י הלכ' יום הכיפורים</h1>
<h2>דף עג:</h2>
וביום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה [וברחיצה] בסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה.
<h2>דף עז:</h2>
ואם היו ידיו מלוכלכות רוחץ כדרכו.
ואמר לן ר' ביום הכיפור[ים] אחר שעשה צרכיו יטול ידיו, מידי דהוה ידיו מטונפות בטיט ובצואה, שאין לך טינוף גדול מזה. ואי עביד בסודר דלית ביה כדי הדחה (דילמא עביד) [דלא אתי לידי] סחיטה [יעבד], אבל אי לא עביד צרכיו יקנח ידיו במטפחת (הנגובות) [הנגובה] דלא אתי לידי סחיטה משום [שנאמר] ארחץ בנקיון כפי אפי[לו] בלא מים.
<h2>דף עח.</h2>
ומי שמבקש לקנח במים ביום הכיפורים [אם] אסתנ[י]ס הוא [ו]אין דעתו מיושבת [עליו] בכל השנה כולה עד שמקנח במים וכ[ל] ש[כן] ביום הכיפורים שצריך לקנח ולטהר עצמו ביותר יקנח. אבל כל אדם שאינו חושש לא, שכך אמרו חכמים [פסחים נ"ד ע"ב] אסור לאדם שיושיט אצבעו קטנה במים בט' ב[אב] כדרך שאסור להושיט בי[ום] הכ[יפורים]. ושוב אמרו חכמים זעירא ברבי חמא (אמ') אושפיזכנא דרבי אמי ור' אסי ור' יהושע בן לוי וכולהו רבנן דקיסרי אמר[ו] ליה לר' יוסף ברי' דר' יהושע בן לוי בר אריא תא אימא לך מילתא מעלייתא דהוה עביד אבוך בערב יום הכיפורים מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים למחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו. אם היו ניצוצות של מימי רגלים ניתוזות על רגליו חייב לרחוץ ולשפשף אותן בידו, שכך שנינו במשנתינו [לעיל כ"ח ע"א] זה הכלל היה במקדש כל המסיך רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קידוש [ידים] ורגלים. ומפרשינן אותה בשל[מא] רגלים משום ניצוצות אלא ידים למה,
אמר רב אשי זאת אומרת מצוה לשפשף.
<h2>דף עח:</h2>
מי שיש לו כאב ברגלו כורך עליו בגד או צמר ואינו חושש. אבל כל מנעל וסנדל אסור.
<h2>דף פב.</h2>
ואם אדם חולה הוא (ו)מאכילין אותו שלא יסתכן. וכן אשה מעוברת אם תתאווה נפשה או מריחה שום ריח מאכילין [אותה] שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מע[בודה] ז[רה] וג[ילוי] ע[ריות] וש[פיכות] ד[מים] שימות ואל יעשה אותם.
<h2>דף פז:</h2>
ובערב יום הכיפורים [בסליחות] אין נופלין (בסליחות) [על פניהם בתחנון] כי אם מקדישין ומשלימין. ואין אומר מחי ומסי. אבל [בערב] (ב)ראש השנה (בערב) נופלין ואומר מחי ומסי ומתוודין ג' פעמים. אבל בערב יום הכיפורים אין מתוודין אלא פעם אחת. והכא אין נופלים בתחנונים בתפילת שחרית.
דרש רבינו משולם בין ר[אש] ה[שנה] ליום הכיפורים אומ[ר] ווידוי ג' פעמים בכל יום כנגד (ב') [ג'] תפילות שבכל יום, (ובעד) [ובערב] יום הכיפורי[ם]בשחרית פעם אחת לפי שעדיין ישנו במנחה וישלשו במערב.
ויום הכיפורים ש[י]בא בשבת מפסיק מבערב ואין צריך לקדש, לפי שלא קדש היום עדיין, וצריך לפסוק מבעוד יום מאכילה ומשתייה.
ובליל יום הכיפורים רבינו הגדול רבי יצחק ברבי יהודה בכניסתו לא היה מתעטף כל הלילה בטל[י]ת, אבל בשחרית בעמוד השחר [היה] מתעטף כל היום כולו ובמעריב למוצאי יום הכיפורים עד צאתו מב[ית] הכ[נסת].
ויום הכיפורים שחל להיות בשבת אומר' בלילי יום הכיפורים ויכלו השמים ומגן אבות עד מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים, ומתחיל להתפלל תחנוני[ם] וסליחות.
[שמעתי] על הגאונים ר' יהודה בר' ברוך ור' יצחק (ברבי) לוי [שהיו] מתענין ממחרת יום הכיפורים, ובניהם ותלמידיהם נוהגין עדיין כן. וראייות[י]הם מההיא דרבא [ר"ה כ"א ע"א] הוה יתיב תרי יומי דתעניתא ואישתכח כותיה. ושאינן מיתענין אמרי[ם] דרבא לא אכיל ביום הכיפורים עד מוצאי יום שני בלילה. [ואם] (ו)איפשר לעשות כן יפה לעשותו. אבל המתענין [אם הם] אוכלין (ערב) [מוצאי] י[ום] הכ[יפורים], הלא לדבריהם יום הכיפורים ואכילתו בכרת. והמתענין [יום שני] שומרין עצמן מכל מלאכות שיש בהן כרת.
והרואה קרי ביום הכיפור[ים חייב לטבול שכך שנו חכמים תנו רבנן הרואה קרי ביום הכיפורים] יורד וטובל ומבערב ישפשף, ושוב אמר ר' אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו אבל אם מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש, קל וחומר ומה טיט וצואה שאינה אלא מיאוס רוחץ כדרכו, שכבת זרע שכתוב בו ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע לא כל שכן שחייב לטבול. וכן שאר ימות השנה טובל משום נקייות ומשום קידוש השם בפני גוים.
